בקשה לסעד זמני מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בה עתרו שבעה גופי הפקה ותקשורת ("המבקשות") לצווי עשה וצווי מניעה זמניים נגד המשיב 1 ("פלוני אלמוני") ונגד גופי אינטרנט שונים ("המשיב" ו"המשיבות" בהתאמה), מתוך מטרה להפסיק את השימוש בתוכנה או אפליקציה (להלן: "פופקורן") אותה "מוריד" הגולש למחשבו לרבות לטאבלט, אשר באמצעותה ניתן לבחור ולצפות, בין בזרימה ישירה ובין בהורדתם למחשב, בסרטים וביצירות שהמבקשות טוענות לזכויות יוצרים בהם.המשיב 1 הוא הבעלים והמפעיל של אתרי פופקורן. בהתאם להוראות חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007, למבקשות זכות יוצרים בהפקות ו/או יצירות המפורטות בבקשה, אשר הופקו או יוצרו על ידי המבקשות 2 – 7 (להלן: "היצירות"), ואף אחת מהן לא העניקה למשיב 1 או למשיבה רשות לעשות שימוש ביצירות באמצעות אתרי או תכנת פופקורן. בכך מפר משיב 1 את זכות היוצרים של מבקשות 2 – 7, כמשמעות המונח "הפרה" בחוק זכות יוצרים, ואף עושה עושר ולא במשפט על חשבון המבקשות כמשמעותו בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979.
חרף בקשותיהן של המבקשות מהמשיבות לחסום את הגישה לאתרי פופקורן במסגרת שירותי האינטרנט אותם הן מספקות, פניות אלו לא נענו. על כן החליטו המבקשות לתבוע על הפרת זכויותיהן בבית המשפט ולבקש מבית המשפט סעד זמני לחסום את אתרי פופקורן וכן צו המורה לחשוף את זהותו של המעוול לכאורה, המשיב 1.
בדיונו, בית המשפט התייחס למספר אספקטים בהחלטתו כנגד מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. תחילה, דן בית המשפט בסוגיה האם בית המשפט מוסמך ליתן סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפתו של גולש אנונימי לגביו נטען כי ביצע עוולה. בית המשפט התבסס על פסיקתו של בית המשפט העליון בברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם באתר בית המשפט העליון [פורסם בנבו] וקבע:
"בהליך שלפנינו מעורבים שלושה "צדדים". ראשון, המבקש הטוען לפגיעה בשמו הטוב. שני, המעוול האנונימי. שלישי, המשיבה המחזיקה לכאורה במידע לגבי זהותו של המעוול האנונימי. כאמור, סיטואציה זו אינה ייחודית לתביעות בגין לשון הרע באינטרנט. גם בתביעות שונות לחלוטין עשוי להיווצר מצב שבו אדם סבור כי נגרם לו נזק בעוולה ואין הוא יודע את זהותו של המעוול, אף כי הוא חושד שצד שלישי ידוע מסוגל להצביע על המעוול הבלתי-ידוע ולחשוף את שמו. השאלה הדיונית שלפנינו רחבה אפוא יותר מן ההקשר הספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט, וזו השאלה: האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה."
בית המשפט קבע כי בהסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין מור, כמו גם על ההלכות אשר נקבעו באנגליה ובארה"ב, ללא מסגרת נורמטיבית מובהקת בדין, אין הוא מוסמך ליתן סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפת גולש אנונימילגביו נטען כי ביצע עוולה.
עוד קבע בית המשפט כי המבקשות השתהו בהגשת הבקשה, ובכך יש ללמד על היעדר דחיפות הסעד הזמני המבוקש ועל כן, נחלשת ההצדקה לנתינתו.
גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות. בהעדר אמות מידה ברורות בידי המחוקק, מאזן הנוחות אינו מאפשר להעניק את הסעד המבוקש, שכן חסימת אתרי פופקורן לא תמנע את האפשרות להוריד את תכנת פופקורן ולעשות שימוש בה ע"י גולשים שכבר הורידו אותה:
" כל עוד לא איתרו המבקשות את משיב 1 לא ניתן למנוע ממנו פתיחת אתרים חדשים מהם ניתן יהיה להוריד את תכנת פופקורן, ועל כן, חסימה או סגירה של אתרי פופקורן לא תבטיח מניעה מוחלטת של האפשרות להוריד את תכנת פופקורן. לכך, יש להוסיף, כי מהבקשה עולה שהגולשים "מורידים" את תכנת פופקורן אל מחשבם האישי ובשלב זה אינם זקוקים עוד לאתר ממנו הורידו את התכנה, כדי לצפות בסרטים או יצירות של המבקשות, דהיינו גולשים שכבר הורידו את תכנת פופקורן למחשבם יוכלו להמשיך לצפות ביצירות של המבקשות גם לאחר מתן הסעד הזמני. במצב דברים זה, נראה כי התועלת של הסעד הזמני המבוקש הינה מועטה אם בכלל."
לבסוף, קבע בית המשפט כי במתן הסעד המבוקש קיים החשש לפגיעה בחופש זרימת המידע, בזכות הציבור לדעת, בחופש הביטוי, בהענקת סמכות לספקיות האינטרנט לקבוע מה מותר ומה אין לאפשר להזרים "בצנרת" האינטרנט.
לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קבע כי אין מקום למתן הסעדים, אין מקום ליתן תוקף של פס"ד להסדר הפשרה אשר נרקם בין המבקשות למשיבות 3-7 וכי המבקשות יישאו בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו למשיבה 2.