הליך בין אליעזר גנני נ' יורם אשל שנדון בבית משפט מחוזי תל אביב, בפני השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1085-05).
ביום 12.1.10 ניתן פסק הדין בתיק.
תחום: הפרת מדגם למחסום דוקרנים
נושאים: הפרת מדגם, טענת התיישנות, מעשה בית דין
עובדות
תביעה בגין הפרת מדגם למחסומי דרך ("מחסום דוקרנים"). לטענתו של התובע, הנתבעים הפרו את המידגם, כאשר הם ייצרו ושיווקו מחסומי דרך דומים לשלו. מחסומי הנתבעים מיוצרים – כך טען התובע – באותה דרך ייצור של המחסומים נושא המידגם של התובע, יש להם אותם ממדים ואותה צורה, והם עשויים מאותם חומרים, באופן שעלול להטעות את קהל הצרכנים.
נפסק
דין התביעה להידחות, התובע לא הוכיח את עילת התביעה שלו; הוא לא צירף ראיות להוכחת ההפרה; בפסק הדין הקודם אין מעשה בית דין שיש בו כדי לסייע לתובע בתביעה דנן; התובע לא הוכיח אילו מחסומים מייצרים הנתבעים, ומתי ואיפה יוצרו ושווקו מחסומים אלה. התובע לא התגבר על טענת ההתיישנות, הוא העלה טענות עובדתיות חלופיות בהליכים שונים, ובנוסף – ניתן להסתמך על החלטת רשם הפטנטים והמידגמים, ממנה עולה כי המחסומים שאליהם הפנה התובע בכתב התביעה, אינם מידגמים המפרים את המידגם של התובע.
התובע חוייב לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 30,000 ₪ + מע"מ.
נקודות מרכזיות
הפרת מדגם
כדי לקבוע האם הופר מידגם, על בית המשפט לבחון האם המוצר המפר הוא "חיקוי העלול להטעות", כאשר המבחן הקובע לענין זה הוא "מבחן העין של הצרכן".
במסגרת העדויות לא הוכיח התובע בכול ראיה שהיא מהם המחסומים אותם מייצרים הנתבעים, מתי מחסומים כאלה יוצרו על ידי הנתבעים, והאם ומתי הם שווקו.
בלא הוכחה כי הנתבעים או מי מהם ייצרו את אחד המחסומים שהם מפרים לטענת התובע, התובע אינו יכול להרים את הנטל המוטל עליו, ולהוכיח כי הנתבעים הפרו את המידגם שלו.
טענת ההתיישנות
התובע אף לא טען ולא הוכיח מתי צולמו המחסומים שצילומיהם צורפו לכתב התביעה. הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה. בסיכומיו הזכיר התובע את ס' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. אולם התובע לא טען בשלבים קודמים ולא הוכיח, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים אלה. מאחר שהנתבעים טענו להתיישנות – היה על התובע לתת גירסה ברורה ביחס למועד בו בוצעה ההפרה, על פי טענתו. באין כל גירסה כזו, לא ניתן לשלול את טענת התיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים.
מעשה בית דין בין הצדדים
להחלטות ביניים אין ערך כמעשה בית דין, מעשה בית דין יכול להיות קיים רק כאשר מדובר בפסק דין סופי, ולא בהחלטת ביניים.
לכלל "מעשה בית דין" – יש שתי צורות: השתק עילה והשתק פלוגתא. בענייננו המדובר במעשה בית דין מסוג של "השתק פלוגתא", שעשוי לחול בין מר אשל לבין התובע, שהיו צדדים להליך הקודם. כדי לבחון אם מימצא מסוים מהווה השתק פלוגתא – יש לבחון: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.
לכן, כדי לבחון האם חל השתק פלוגתא, יש לבחון בין היתר ביחס לשאלות שנבחנות בתביעה דנן, האם אותה שאלה הועמדה למחלוקת בתביעה קודמת, האם היא היתה חיונית לתוצאה הסופית באותו ענין, והאם היא הוכרעה שם – במפורש או מכללא.
בפסק דין קודם באותו עניין התייחס בית המשפט לשאלה האם הוכיח התובע כי היה הראשון שייצר את המחסומים. בית המשפט קבע באותו פסק דין כי: התובע לא הוכיח כי המחסום שייצר קדם למחסום הנתבעים. כמו כן נקבע כי קהל הלקוחות מורכב הן מלקוחות מקצועיים והן מבלתי מקצועיים, וכי לא הוכח שהלקוחות הבלתי מקצועיים עלולים לטעות ולרכוש מחסומים אחרים תחת מחסומי התובעים.
בית המשפט פסק כי הפסיקה הקודמת מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, והיא מונעת קביעה אחרת, לפיה קיים חשש להטעיה בין המחסומים שיוצרו על ידי התובע לבין אלה המיוצרים על ידי הנתבעים, ככול שמדובר במחסומים נושא פסק הדין הקודם.
החלטה רלוונטית נוספת לדיון היא החלטתו של רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, שקבע ביום 10.3.04 כי המחסומים בעלי מדרך אחד אינם דומים ואינם מפרים את המידגם של התובע.
החלטת הרשם מהווה מעשה בית דין, המחייב את הצדדים בכל הנוגע לסוגיות שהוכרעו באותה החלטה.
טענות הפוכות בהליך קודם
נפסק כי במסגרת ההליך נושא פסק הדין הקודם – טענו שני הצדדים טענות הפוכות לאלה שאותן הם טוענים בהליך דנן. בית המשפט פסק כי מאחר שהתובע הוא שיזם את ההליך הנוכחי, יש לקבוע כי הוא מושתק מלהעלות טענות העומדות בסתירה לגרסתו העובדתית בפסק הדין הקודם.
התובע טען בהליך הקודם כי לא יתכן כל בלבול בין המחסומים אותם הוא מייצר, לבין אלה שיוצרו באותה עת על ידי הנתבעים. לכן, התובע מושתק מלטעון היום טענה אחרת, לפיה קיים חשש לבלבול כזה.